במאמר הקודם, דיברנו על התמודדות עם קהל אדיש. כזה שלא משתף פעולה.
הפעם נדבר על קהל קשה לא פחות, קהל עוין – כזה שבאופן אקטיבי לא רוצה להקשיב לנו.
נתחיל ונאמר שלמרבה המזל, מצבים כאלה הם נדירים יחסית. התרחיש הנפוץ ביותר לקהל עוין הוא מצב שבו אנחנו מביעים דעה שהקהל מתנגד לה בצורה מפורשת; כל מי שיצא לו לעסוק בהסברה ישראלית כנראה מכיר את החוויה, ברמה כזו או אחרת. אבל זה יכול להיות גם מורה שעומד מול תלמידים רגע אחרי שביטלו את הטיול השנתי, או בוס שצריך לבשר לעובדים על קיצוצים כואבים.
אז מה אפשר לעשות?
- קודם כל – לא להחמיר את המצב! לקהל מותר להיות מעצבן ועוין; למרצה אסור. כל דבר שיעליב את הקהל, "יראה לו מה זה" וכדומה אולי יגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו, אבל רק יעורר אנטגוניזם ויהפוך את הדינמיקה ליותר עוינת ורעילה.
- לשים את העוינות על השולחן – דברים לא נעימים לא ייעלמו רק בגלל שאנחנו לא מתייחסים אליהם. דווקא לומר "אני מבין שאתם רואים בי נציג של מדינה כובשת / קפיטליסט חסר לב / השפעה רעה על הילדים שלכם" (מחק את המיותר) יכול ליצור שינוי לטובה בדינמיקה. לכל הפחות זה מפתיע, ומשדר כנות, ואולי יגרום לחלק ממי ששומע אותנו לחשוב מחדש.
- למצוא מכנה משותף – בהנחה שאנחנו לא נואמים בפני קונגרס של המפלגה הנאציונל סוציאליסטית, לרוב יהיה לנו מכנה משותף כלשהו עם הקהל: חוויות חיים משותפות, ערך שאנחנו מסכימים עליו, תופעה שאנחנו מתנגדים אליה. לאחר הרצח של מרטין לותר קינג ב-1968, נוצר גל מהומות ברחבי ארה"ב.
המתח היה קשה מנשוא, הזעם היה באוויר ודווקא אז, במסגרת מסע בחירות, עלה רוברט קנדי לנאום בפני מפגינים שחורים בשכונת עוני באינדיאנפוליס.זו הייתה סיטואציה מתוחה במיוחד שעלולה להתלקח בשבריר שנייה. קנדי בחר להדגיש את ההתנגדות של מרטין לותר קינג לאלימותוציין שכמו קינג, גם אחיו, ג'ון קנדי, נרצח בידי אדם לבן. התוצאה הייתה שבמהלך גל המהומות והאלימות שהשתוללה בעקבות הרצח – באינדיאנפוליס נשמר שקט מופתי. המשפט הזה של קנדי יצר תחושה של שותפות בינו ובין הקהל.
בדיבייט אנחנו מלמדים שחשוב לזהות נקודות מחלוקת ולהתחיל כל טיעון דווקא מהנחת מוצא משותפת; הכלל הזה הופך חשוב יותר ככל שאי ההסכמה חריפה יותר. ככל שנמצא דרך להדגיש את המשותף כך גובר הסיכוי שנצליח לרכך את הקהל שלנו, או לפחות את חלקו.
- "אפקט הלם" – בדומה למצב של קהל אדיש, לפעמים יש ערך בשבירת הציפייה של הקהל מאיתנו. הרעיון הוא להפריך איזושהי הנחת מוצא שיש להם לגבינו או לגבי מה שאנחנו עומדים לומר. זה יכול לקרות דרך פתיח מפתיע, פרובוקטיבי או מעורר מחשבה או אמירה שלא צפוי שנזרוק לחלל האוויר. ב-1958, האפיפיור יוחנן ה-23, הדמות ההקתולית המשפיעה בעולם,נפגש עם משלחת יהודית בוותיקן. ברגע הפגישה, הוא בחר לומר "אני יוסף אחיכם". ביטוי דרמטי ומפתיע, בעיקר ממנהיג הכנסייה הקתולית, שמקורו בתנ"ך ומדגיש את הקרבה בין שתי הדתות.
הרבה פעמים, "אפקט הלם" כזה קשור בקודים תרבותיים: חילוני שפותח שיחה עם חרדים בציטוט מהמקורות או יהודי שמדבר בערבית לקהל ערבי, שובר את מה שהניחו מראש לגביו ומחייב את הקהל לצאת מדפוס התגובה האוטומטי (כמובן, הוא צריך באמת להכיר את המקורות או לדעת את השפה, אחרת זה יכול דווקא להחמיר את המצב).
- אם כלום לא עובד, לקצר את האינטראקציה ככל האפשר – לשכנע אנשים זה קשה, ולשכנע אנשים שלא רוצים להיות משוכנעים זה יותר קשה. חשוב גם לדעת מתי לוותר, ומתי הניסיון גורם יותר נזק מתועלת.
התנסיתם באחד או יותר מהטיפים שלנו? צריכים עזרה לחדד אותם? מוזמנים לפנות אלינו גם בעמוד הפייסבוק שלנו
המאמר עזר לכם? אולי יעניין אתכם לקרוא גם על: ניהול קונפליקטים – שיטת 3 השלבים